עוד קנס אחד ואתה שובר איזה שיא גינס, יא אללה. וזה עוד רק ממני. בחייאת דינק, זה חולני. אני כבר בעצמי נהיה חולה מזה, סעמק.

הוא לא יצליח לשלם את הקנס, לא היום ולא מחר וגם לא בסוף הסיפור. שעת השיא כבר חלפה להיום והוא עוד מגרד את המאה מלמטה. מדי יום הוא מקים ומחריב את מרכולתו הצמודה למאבטח בכניסה לתחנת הרכבת של אוניברסיטת תל אביב. הוא לא מהאלה שמשנים מיקומים. אני נשאר והנוסעים זזים, כך הוא משנן כל יום אחרי הגעתה של הרכבת הצפונית הגדולה האחרונה לבוקר. הסבלנות תשתלם, ומפניו ניגר אגל נוסף של זיעה, ממליח את הבייגלה. ובכל יום הוא יושב בדלת אמותיו הקרטוניות, מחליף חיוכים עם הפקח אחרי הקנס, ואז חוזר לשאגותיו.

היום הוא לא מחזיר חיוך לפקח. בצהריים עוד בקושי מגיע למאה חמישים, אבל המעלות באוויר שמעל קרחתו כבר מטפסות הרבה מעל לאלף. הוא מסתפק בהטיית ראש איטית לכיוון תחנת הרכבת, כמאזין בסתר לקירות כדי ליהנות מעט ממשב הרוח המזגני.

עד הערב יעברו פה עורכת הדין וגם המזכיר וגם הסטודנטית וגם מנהל התחנה, ואף אחד לא מעוניין בבייגלה חם וקצת לח. האחרון מעיר לו, אתה קרוב מדי למאבטח, תעיף את הקרטונים מפה, אני לא יכול עם הריח הזה, סעמק, די. מוכר הבייגלה מושך עוד שעה, אולי עכשיו תעבור פה משלחת, אולי סטודנטים לעבודה סוציאלית שסיימו שיעור. שום דבר לא משתנה, הוא חוזר ואומר לעצמו, הכול אותו דבר, שום דבר לא משתנה, הכול אותו דבר, שום דבר לא משתנה, אני לא מהאלה שמשנים מיקומים. העיניים שלו ספוגות עייפות. היום הוא לא ילך ברגל הביתה. הוא עולה על האוטובוס, בידיים מלאות עדיין בבייגלה, הוא אפילו לא בטוח על איזה קו הוא עולה, העיקר שייקח אותו משם.

והנה מגיעה הזעקה. הוא מתעורר מצעקות. איפה הוא? כנראה פספס. נהג, נהג, רגע, אני יורד. הוא נזרק מהאוטובוס עם הקרטונים בידיו לתוך מגע חם ולח של המולה אדירה, בה הוא מתקשה לפסוע ואותה הוא מתקשה להבין. צעקות חוזרות שוב ושוב כמו הד פנטסטי, מגפונים, ויש מסכים מסביב ושלטים שנראים כמו מגדלים. הוא מתחיל להתקדם לכיוון אחד, לא יודע לאן. יש כאן לפחות כמה מאות אנשים מקובצים, צועקים מילים ומשפטים בתיאום. הוא רץ בכל כיוון, אבל הצועקים האלה, הם בכל מקום. ידיו כבר לאות מהבייגלה, מושכות אותו למטה, מתחת להמון. הוא מתחיל לצרוח בעצמו. שאגת הבייגלהבייגלהבייגלה יוצאת מגרונו באופן בלתי נשלט. הוא שואג מהקרביים, מתחרה במפגינים, ובתוך רגע בוקעת יד מתוך ההמון, אוחזת בשטר. בייגלה, שניים, עשרה, עשרים, ידיים מלאות כסף נשלפות לעברו, ומשקל קרטוניו וגופו הופכים קלים יותר ויותר. בתוך דקות הוא מצליח להכפיל את הרווח של היום, ועוד מגיעים אליו אנשים ומאוכזבים שנגמר. הם שואלים אם הוא יהיה פה גם מחר, ולו אין ספק.

בלילה הוא לוחש לאשתו בהתלהבות את אשר קרה, בזמן ששניהם מנקים את הבית באור חלש כדי לא להעיר את הילדים. אשתו מחייכת ברכות ומשתדלת להבין בשקט, שואלת אותו על מה בכלל ההפגנות ומי משתתף בהן, והוא לא יודע. הוא נוהג להתעדכן מציטוט לשיחות הקונים ומשברירי מילים שהוא מספיק לקרוא כשנוסעים חולפים על פניו עם עיתון. הוא מציע שמחר ינסה להגיע ישר לאזור שבו הייתה ההפגנה, הוא יוותר על הרכבת, אפילו יוכל להיות עם הילדים עד אחר הצהריים, ואשתו מחבקת אותו חזק ומתפללת עליהם.

למחרת הוא מגיע לאזור ממנו ניסה להיחלץ אתמול, מוכן עם כמות הבייגלה היומית. תוך עשרים ושתיים דקות הוא מסיים את כל הסחורה. הוא שואל את הקונה האחרון, תגיד, ההפגנות פה זה כל יום? והקונה עונה בניצוץ, עד שנפיל את המושחתים.

כך עובר יום אחר יום, בהם הוא עובד למשך עשרים ושתיים דקות בלבד כל פעם, במשך עשרים בקרים וערבים שמחים, עד שהנורא מכל קורה – הם מפילים את המושחתים.

אחרי שקרה מה שקרה, הוא חזר למרכולתו בכניסה לתחנת הרכבת תל אביב האוניברסיטה. הוא אפילו התקבל בברכות, מה שלומך, כבר דאגנו, ולו כבר לא היה שום כוח להתנחמד לאותם לא-קונים. הפעם הוא לא מסתפק בקריאת חלקיקי מילים מהעיתונים החולפים על פניו, אלא מבקש מהנוסעים שיתנו לו לקרוא, לפחות את עמוד השער, וכבר בעצם עכשיו הוא לא יכול להסתפק בעמודי השער, אז הוא דורש לנבור בתוך המוספים ומאמרי הדעה, והוא בעצם לא צריך את הטובות של הנוסעים, יאללה, מי אתם בכלל, הוא קונה את העיתונים בעצמו. הוא צריך לדעת אם יש לו עוד סיכוי לחזור לתנאי ההעסקה הקודמים.

בדרך חזרה הביתה הוא עוצר בחנות, ועם המשכורת של הימים האחרונים הוא מחליט לקנות מדפסת. הוא מיטלטל עד שמגיע לביתו, ושם, בלילה, מדפיס אינספור תמונות של הדמויות מהעיתונים – על חלקן מצייר איקס גדול, לחלקן מוסיף שפם קטן ושחור וגם שמות וכינויים ומילים כאלו ואחרות. המכונה עושה רעש ומעירה את הקטן, תחזור לישון, אבל הקטן שואל מתי תסיים, אני לא מצליח לישון, והוא נושק על ראשו ואומר שידפיס עד שהדיו במדפסת ייגמר.

הוא ישן שעה או אולי שעתיים, ויוצא בחושך אל העיר לתלות את הכרוזים שהכין. לפחות יידע שניסה, הוא אומר לעצמו, רועד מקור הבוקר, לפחות אני מנסה. כשכל הכרוזים כבר נתלו, הוא חוזר למקומו בתחנת הרכבת ומחכה שהיום יעשה את שלו. לאורך כל היום הוא מחכה לשמוע מסביבו התייחסות לכרזות שנתלו, ואפילו שואל כמה קונים אם הם שמעו, וחלק מתרגזים שהוא בכלל פונה אליהם, וחלק אומרים שוואלה, דווקא הם ראו איזה משהו, כן, כן, היום בצהריים לפני שיצאתי לאכול. הוא נשאר עד קצה הערב, עולה על האוטובוס, והנה – בערך עשרים אנשים מקובצים ביחד, כמה שלטים מורמים. האנשים אחרים והשלטים אחרים. האוטובוס עוצר והוא מזנק ממנו, מצטרף למפגינים, עוקב אחרי קולותיהם וצועק בחזרה מה שנאמר. לא ניתן לכם, פושעים, גנבים, רוצחים, הוא צועק איתם כמו שצעק אז את הבייגלהבייגלהבייגלה מתוך הקרביים. ההפגנה מתפזרת והוא ממהר לתפוס מישהי, תגידי, נגד מי אתם, תראי לי תמונה שלו, והמישהי מצביעה על תמונה של דמות מוכרת מהעיתון, הוא כבר לא בטוח שהוא מזהה, והוא רץ בין הרחובות כדי למצוא חנות עם מחסניות דיו, מהר, לפני שיישכח איך נראית הדמות שההיא הצביעה עליה. כשרץ, הוא נתקל בכרוזים שתלה בבוקר, חלקם נתלשו, והוא מרוצה, זה טוב. הוא מגיע הביתה ושוב מדפיס תמונות, הפעם בעיקר של הדמות שהראו לו בהפגנה. חלק מהתמונות הוא משאיר נקיות, אולי אפילו מצייר כתר קטן עם הטושים של הילד, ובחלק האחר מצייר איקסים על הדמות או כותב "פושע" או מוסיף צלב קרס. אשתו לוחשת בשקט, מה קורה, תספר לי, והוא עונה לה שמהיום הוא לוקח אחריות, הוא ידאג למשפחה הזאת, דברים משתנים, הוא לא נותן להם ליפול. והם שוב מתחבקים, והיא מתפללת עליהם.

לפנות בוקר הוא יוצא, תולה שוב את הכרוזים, חוזר לתחנה ומייחל שיגיע כבר הערב. והנה, בערב הוא יורד מהאוטובוס וכבר מחכים רק לו קבוצה של מאה אנשים, ואפילו מולם קבוצה של עוד כמה מפגינים, ואלה מטיחים באלה קללות, ותוך דקות הוא מוכר את כל שאריות הבייגלה מהיום, והוא יודע שעשה טוב. למחרת הוא מהמר, מוותר על משמרת היום בתחנה ומגיע שוב לאזור ההפגנות, והנה, מאות אנשים, ויש מכות, ואפילו משטרה, ומחר אפילו יש סוסים, ומוחרתיים כבר מגיעים כמעט אלף אנשים לשתי ההפגנות המקבילות, ובתוך שבועיים הוא עושה בלילה אחד כמעט חמשת אלפים.

מה לגור שם, היא לוחשת, אין לנו מספיק בשביל זה. כבר כמה שבועות הוא התבשל עם הרעיון לפתוח מאפייה משלו, זה קרה אחרי שכבר ניתן לומר בוודאות שקצב עליית המפגינים רק עולה. נגור מעל המאפייה, הוא מסביר, נעשה שם בוכטות, אימפריה, זה לא הולך להיגמר, הם לא רוצים שייגמר.

וכך קורה. ההכנסות המהירות מאפשרות לו לקחת הלוואה ולהקים ביתן קטן שם, מול ההפגנות. בהתחלה קצת קשה, אבל מהר מאוד גם אשתו וגם הילדים נכנסים לפקד על המטבח, על האריזה, על הפרסום. לא צריך הרבה פרסום, הקטן אחראי על זה. כל לילה, באזור שתיים, הם הולכים לישון בביתן, והוא לוחש לה שככה בטח מרגישים נוודים אחרי שהמסיבה נגמרת.

הוא מקפיד להתפתח, תמיד אומרים שלהתפתח זה חשוב, להישאר בתנועה, הוא ראה על זה פעם סרטון ביוטיוב. הוא מתחיל לצרוב תמונות של הדמויות מהעיתון על הבייגלה במתקן קלייה מאולתר. בייגלה להפגנה נגד הבחור של רביעי, זה שגמגם בנאום שלו, ובייגלה של אותו אחד אבל עם כאפייה, ובייגלה של הזאת ובייגלה של הזה. תמונות קטנות, אפשר אפילו להוסיף קצח, שיהיה שיער, ושומשום בשביל הפנים. וזה גם מצליח, הוא מגלה, אחרי שהדיוקנאות על הבייגלה נמכרים כמו בייגלים חמים, ואז כשמזמינים אותו להתראיין לערוצי טלוויזיה ולכמה עיתונים, הוא לא זוכר כמה, הוא לא סופר. אנשים מתקשרים אליו, אני רוצה להשקיע, והם מגיעים לביתן, שעדיין די קטן, ומדברים אתו על מודל רווח ועל הנפקות. ובלילה, מרוטים אחרי העבודה, אשתו והוא עדיין לוחשים במיטה, בשקט, והוא עוצם לאט את עיניו, לוחש שלפעמים הוא מרגיש שמארגנים את ההפגנות האלה בשבילם.

תוך שלושה או ארבעה חודשים כבר באמת יש אימפריה. הקבלן הביא פועלים סינים, הם עבדו כמו חמורים. אתה רואה, הוא אומר לקטן, אם אתה רוצה לבנות מהר, תביא סינים. מבנה גדול ומסותת, עם משרדים בקומה השנייה ומגורים בקומה השלישית. לאירוע הפתיחה שכרו מפיק אירועים נמרץ, שהקפיד לרוץ ממקום למקום. בטח שאתה מגיע עם טוקסידו, מה זאת אומרת, אתה הופך היום להיות שייח', המפיק עונה לו, כשהוא לא בטוח עד כמה להתפרע לכבוד הפתיחה. תקשיב לי טוב, אתה לא שוכר שום טוקסידו, אתה קונה אותו.

שעה אחרי תחילת ההפגנות של מוצאי שבת, כרוזי-על מודיעים על הפתיחה המחודשת של מאפיית "בייגלהבייגלהבייגלה". שלט ניאון אדיר מתנוסס בענק, מאיר את מאות אלפי המפגינים. נראה שמישהו, כוח עליון או המפיק, דאג שדווקא היום ההפגנה תהיה תוססת במיוחד, עם כוחות מזוינים של המשטרה ותגבור של מג"ב, ואמבולנסים. המאפייה מוכרת לכבוד האירוע עשרים דיוקנאות שונים על הבייגלה. המפיק שכר בחורות צעירות שמסתובבות בתוך ההפגנה עם הבייגלה, והן הולכות כמו מלצריות בקזינו, והמוכר, שלפני רגע היה כמעט קבצן, עובר לבדוק מה המצב, שם בין המפגינים, והוא קצת שיכור מכל מה ששתה היום, צועק משפטים, צועק עליהם, מושלך ביניהם, צוחק איתם, מרביץ איתם, מרביץ להם, ולא מפסיק לצעוק, תמות, יא גנב, יא נוכל, יא פושע. המפגינים מתחילים להבעיר מכוניות – בהתחלה ניידות משטרה ואחר כך מכל הבא ליד, דגלים ובגדים ושלטים ובניינים ואפילו אחד את השני. הסירנות צווחות אופרה.

גל חום אדיר תוקף את מוכר הבייגלה. הוא מסובב את ראשו, והנה, ממרחק אך ממולו – הוריקן של אש לוכד את מאפייתו, משרדיו, ביתו. הוא רץ לכיוון המבנה המתמוטט, כבאים מנסים לשלוט בשריפה. הוא צורח עליהם, הוא אף פעם לא צרח ככה, כל כך חזק שזה נשמע כמו לחישה, מה קרה, מה קרה, תנו לי להיכנס, הם שם, תנו לי להיכנס, אבל הפקח מהתחנה ברכבת עוצר אותו בכניסה, אומר לו, אש הגיעה מההפגנה, שרפה את כל הבית, והוא נאבק בו, תן לי להיכנס, המשפחה שלי שם, תן לי להיכנס, והוא מרביץ לפקח שאוחז בו, והפקח אומר לו ברוגע, תשמע, אני מחויב לתת לך קנס על זה, גם העלבת עובד ציבור, גם הפרעה למהלך התקין של החיים הציבוריים, והכי גרוע, השריפה שלך גורמת לנזק אקולוגי אדיר, וכל הבית כבר גוש של אש, והוא נשאר שם בחוץ עוד כמה שניות ואז עוקף את הפקח והכבאים ורץ פנימה, וגם אני נשארתי שם בחוץ, רק אני לבדי, לספר לכם על מה שקרה.

יש שכבת עננים צפופה, השמש שולפת ציפורני אור אחרונות רגע לפני שתובס על ידי הערב העכור. הרי אדום נצבעים בסגול. הם יושבים על כיסאות קלועים בגינה האחורית, עץ פיקוס גדול מכסה אותם. יש הזנחה מכוונת בכל מקום. על העץ תלויים חלקי אופניים שרותכו לדקורציות חלודות. היא מלטפת את מכשיר ההקלטה, נושמת את היובש המדברי שפוקע לה נימים באף עוד מילדות.

מצידו השני של השולחן הוא מגלגל בתנועות זריזות ניירות לבנים מלאים בטבק, מכין מלאי סיגריות להמשך השיחה. מאז שהתחילה להקליט אותו, הסיפורים לא נותנים לו לישון; שוכב על המיטה בלילה, עדיין בצד שלו, והמוח דוהר. פעם לא סיפר, היה קם כשחשוך, הדליק מדורה קטנה מחוץ לבית עם כמה ענפים דקים ומעט שמן, שומר בידיו על הלהבות הזעירות מצינת הבוקר. שלושים שנה הדליק את מדורת השחר שלו, בישל קפה עמוק בפינג'אן חסר ידית. כשמתה אימא שלה – הפסיק, ובבקרים לחץ על הקומקום הלבן שמילא את הבית בקולות רתיחה רמים. במבט מפוזר שפך את המים על גבעת הקפה שבתחתית הכוס; הקפה היה מר ולא מבושל. יום שלם הוציא גרגירים בין שיניו.

השקט המדברי מפתיע אותה. כאילו כדי להכעיס בחרה דירה בירושלים מעל השוק ממש. ביום הקשיבה לצעקות המוכרים, ובלילה לברים המתעוררים. קנתה בסוף היום פיתות בזול ופירות דחויים שאיש לא בחר. בחודשים הראשונים שוטטה, רק מפתח הדירה בכיס האחורי של הג'ינס. עברה את כיכר הדוידקה, ירדה לכיוון מקור ברוך, ואז למלכי ישראל, הסתכלה על כל אלה שהיו כמו מעולם אחר. אבא שלה סירב לבקר בירושלים, דיבר עליה כמו נבגד. "מאדמה שכולם רבים עליה אני בורח", כעס, "הכול לקחנו, חושבים שאנחנו מי יודע מה, עבד כי ימלוך". והיא הייתה משתתקת. כשהאדים, אימא שלה קמה להכין לו תה בקומקום יצוק; הרגליים שלה חצי מרחפות וראשה מגיע כמה שניות מאוחר יותר. היא ליטפה לו את הגב, ושאון המים הנמזגים השקיט אותו.

כשמתה הדסה, הוא נשאר במדבר וליאורי עזבה לירושלים. לא נשאר בו כוח בגוף לכעוס, לא על ירושלים ולא על המחלה שלקחה לו את אשתו. מובס, הנהן על כיסא הנצרים כשסיפרה לו שהתקבלה ללימודי אומנות בבצלאל. כמה חודשים אחר כך עמד איתה בתחנת האוטובוס על כביש מאובק וריק, החזיק את המזוודה שלה חזק מידי, ומשאיות חולפות טלטלו את שניהם. עכשיו היא חזרה עם פרויקט הסיפורים שהדליק לה אור בעיניים. היא רוצה לשמוע על המהפכות שלו. הוא בקושי מתהפך מצד לצד במיטה, צחק לה, והיא התכרבלה לידו בספה ואמרה, "נו, די, אבא".

"כדי להתחיל מהפיכה צריכים אנשים שבוער להם לשנות, אבל אנחנו היינו רק כמה צעירים אבודים שהתרגלו לברוח. ברחנו מהבית שלנו, מהקיבוצים שלנו, מהאשמה שחינכה אותנו, ברחנו מהשואה שלהם, ומהתקומה שהיינו. רצינו להיות כמו ההיפים של אמריקה, לעשות אהבה ולשחות ערומים". רגע אחרי שהיא לוחצת על הכפתור השמש יורדת, מפנה את נוכחותה עבורם. העיניים עדיין סומות וקרום דקיק עוטף אותם כמו בועה.

"אז באנו לפה. השמש שרפה אותנו חיים, רצינו אדמה של אף אחד, וישנו באוהלים צבאיים חודשים. אחוזי טירוף פרסנו צינורות, שתלנו עצים, לא תלינו רשימות סידור עבודה בחדר אוכל. בנינו עולם חופשי, וכולם הוזמנו להצטרף. כל האנשים שהעולם הקיא מתוכו הגיעו לפה, ואנחנו ליטפנו להם את הנשמות כמו שאיש לא עשה. את חושבת שכסף מניע אנשים, שטויות, אדם יכול לאכול כל החיים לחם ומים, רק שיהיה בן אדם אחד שיאהב לו את הנשמה ואת האוויר שהוא נושם כמו שאני אהבתי את אימא שלך". הוא יוצר מחסה לאש בידיו ומדליק סיגריה. "ואני חשבתי שאני חולם. שנתיים הלכתי פה צרוב, מתקלף וצוחק כמו משוגע. אמרו זה מיכה המשוגע, ולא היה אכפת לי. את כל השדרה שבשביל לחדר אוכל אני שתלתי, בידיים חשופות הזזתי אבנים, סלעים. עקרבים באו ועלו, הרגתי אותם באצבעות".

החולצה הלבנה שלו מוארת מהחושך, העיניים שלו מבריקות מעשן הסיגריות ומהדמעות שעולות מעצמן כל הזמן. "יש לי דלקת בכיס הדמעות", הסביר לכולם, והספיג אותן בממחטה מקומטת. הוא אהב את הדמעות האלה שהתמרדו ויצאו ללא שליטה. כשהיה ילד, במקום לבכות – צחק. בקיבוץ, כשארבו לו הילדים בבית ילדים אחרי שהשומרת לילה נרדמה, צחק. הם הרביצו לו בכל הגוף והוא הטלטל בצחוק בלתי נשלט. הם כעסו, רצו שיבכה, שנאו אותו בעיוורון, והוא לא נתן להם את הסיפוק, הלך מחייך כל הימים אחר כך זקוף וסימנים סגולים צהובים קישטו את גופו הרזה.

"אחר כך התחילה המלחמה. אנשים לא רצו לדעת, זה היה רחוק מהכול, בקצה העולם, אחרי המדבר הגדול, וכולם אוננו על עצמם ועל הניצחון של ששת הימים, חשבו שהם מי יודע מה. היהודי העקום עם הגיבנת הפך לשרירי ומנצח, ובאמצע היום הקדוש שלהם, לבושים לבן בתחפושת מלאכים, הם רצו מבית הכנסת למשאיות צבאיות שהביאו אותם ישר לבית המטבחיים הגדול שהיה שם במצריים".

הסיפורים בוקעים ממנו, נוזלים החוצה, מחפשים אוזן להיאצר בה. אחר כך היא חוזרת עם ההקלטות לירושלים, וימים רבים לא מקשיבה. הסיפורים סגורים כמו פקעת, והמון תמונות רצות לה במוח כמו השקופיות הישנות שסבתא הקרינה להם בארכיון של הקיבוץ. בטיולי הערב היא מנסה לנקות את התמונות מהלב שלה, עוברת ברחובות הצפופים של גאולה – כביסה מתנפנפת מהמרפסות הזעירות – ככל שהמדרכות צרות, ככה הלב שלה מתרחב.

"הימים עברו שם בלי זמן. שכבנו בחול, הגרביים נדבקו לעור וסדקים בקעו לנו את הפנים. האור היה חזק ולא היה לאן לברוח. אחר כך נתנו לי חופשה קצרה ללכת הביתה, ולבוש במדים מוכתמים ניסיתי לחזור. בדרך שמעתי נביחות, בשדה קטן שכב חייל מצרי מת, פעור כולו. כלבה לבנה הסתובבה עם ארבעת גוריה הקטנים, הם רבו ביניהם, אכלו אותו בנחישות. עמדתי שם מי יודע כמה זמן, חום הצהריים הלך והתעבה, והכלבים יפים כל כך, לובן הפרווה שלהם התערבב עם אודם הדם, והחייל הלך והתכלה. כל הדרך באוטובוס מתנדנד צחקתי, עישנתי על החלון סיגריות שחילקו לנו בתחנת איסוף חיילים. הסתכלתי על הידיים שלי, משכתי את שיערות היד שהפכו לבנות מהשמש, וצחקתי. מה אנחנו, כלום ושום דבר, יורים בשוחות, האוזניים שומעות שריקות גם בשקט, מחר תאכיל אימא כלבה את התינוקות שלה בבשר הקרוע שלנו".

היא רוצה להניח עליו יד, ללטף את הוורידים שנהיו בולטים עם הגיל, אבל הוא מדליק סיגריה. הכפתור האדום של מכשיר ההקלטה זוהר. היא קנתה אותו ברחוב מלכי ישראל בחנות ישנה למכשירי חשמל. בחדר הצפוף עמדו תילי קופסאות אחת על השנייה. היא ביקשה מכשיר הקלטה, והמוכר הזקן חיפש דקות ארוכות ובסוף שלף בניצחון קופסה כחולה קטנה מהמחסן. היא לא ידעה מה תעשה עם השעות המוקלטות, הגוף שלה הרגיש את הצבע על בד הקנבס הריק, אבל הרעיון עדיין לא בקע.

"אחרי המלחמה חזרתי. החורף היה יבש וקר, כלום לא חימם אותי חוץ מאש, והתחלתי עם המדורות כי כבר לא ישנתי. כשאת נולדת, בכית כל כך הרבה שהייתי לוקח אותך בארבע בבוקר מהידיים של אימא שלך שתישן קצת, קושר אותך אליי בבד הארוג שהבדואית נתנה לנו. היינו מתחממים ליד המדורה הקטנה עד שהשמש עלתה מאחורי ההרים. בבית ספר יסודי נרדמת על השולחן בכיתה כי קמת איתי למדורות כשעוד היה חושך".

"ומה היה פה כשחזרת?" היא שואלת והקול שלה נצרד.

הוא מחייך. כמה היא דומה לאימא שלה, הראש המוטה ימינה והמצח הבוהק שהוא רק רקע לעיניים חומות בהירות. "פה הכול המשיך כרגיל. כבר היו בתים שקיבלנו מהסוכנות, ואנשים ישנו בחוץ כי הבטון העבה היה קר בחורף ורותח בקיץ. הגיעו אנשים שברחו מהמלחמה שנשארה בראש שלהם עוד שנים אחר כך. היו פה יפהפיות עם שיער זורח ורגליים שלא נגמרות, וסיימנו לבנות את הבריכה. הלילות של הקיץ היו ארוכים, אנשים רצו לרקוד, אפילו גזעי העצים התעבו לאט. אנחנו דיברנו על עצמנו כל הזמן, חשבנו שהצלחנו להתגבר על הצמצום האנושי, ובאדמה הריקה הזאת דמיינו שנפטרנו מהכבוד ומהכסף. הרגשנו את האהבה עוברת בינינו, שתלנו עוד ועוד עצים, וככל שהתרבה הצל, הגוף שלנו שקט".

נורת המכשיר יציבה, כמו עין זעירה. יש רעש צרצרים ונהמת מכונית חולפת בכביש המהיר. היא מקפלת את רגליה הדקות  אל הכיסא. מאז שאימה נפטרה, נפער באמצע הגוף שלה מכתש ענק. לפעמים, לפנות בוקר, האוויר לא נשאף לה והיא יוצאת למרפסת הצרה המשקיפה אל הדוכנים הסגורים. אילו רק יכלה להדליק מדורה קטנה באמצע העיר. ארבעה חודשים סך הכול אמה חלתה, גופה נותר זקוף ומלא והסרטן התפשט בתוכה כמו נחיל זריז. היא אמרה, "הייתי בריאה ואז אהיה מתה, אבל אני לא חולה".

"אחר כך הכול התפרק, את כבר יודעת, הבן זונה לקח את הכסף של כולנו. אנחנו עבדנו מבוקר עד לילה, רצינו לברוא גן עדן על האדמה הזאת. הוא ישב במשרד שבנינו ליד החדר אוכל, על השולחן שלו קערת סוכריות קטנות מרשרשות, כאילו זה משרד תיווך מחורבן. אנחנו, שהעולם פלט אותנו, כל אחד מחזית אחרת, לא ידענו הרבה. ידענו לבנות ולשתול, ולשבת בחורף מסביב לאש ולדבר על בדידות, כעסנו על כולם ואהבנו את הרעיון שלנו. לא ידענו למלא טפסים ולעמוד בתשלומים בזמן. הסתכלנו עליו כמו כבשים על רועה. הוא השתין על כולנו בעמידה, ובמדבר היבש הזה חשבנו שזה מים".

הפנים שלו מחורצות בקמטים, רואים עליו את סימני הגבר היפה שהיה. לרגע נדלק כעס ישן, והגוף העייף שלו נמתח על כיסא הנצרים. "בבוקר, כשאימא שלך סיפרה לי את מה שכינינו אחר כך 'המעילה הגדולה', חשבתי שאני מתפוצץ. החזקתי את האגרופים שלי חזק עד שהציפורניים חתכו בבשר. יצאתי החוצה, רצתי בחום היום עד ההרים, ידעתי שאם אעצור אהרוג אותו, בשתי ידיים אתפוס לו את הצוואר; דמיינתי את העיניים שלו מתחננות שאעזוב, ורצתי מהר יותר עד שלא היה לי אוויר".

הלב שלה פועם באוזניים, היא נטועה אל הכיסא, חירשת לצרצרים. "כשהייתי ילד בקיבוץ", הוא מתרווח, הזרם פסק, "הייתי הולך לנדנדה ארוכה שהתקינו על ענף של עץ פקאן, דוחף את הרגליים שלי בכל הכוח, כשהגוף נטה קדימה ואחורה החבלים היו נמתחים לכל אורכם, והיה הרגע הזה, בנדנוד החזק ביותר, שמתח החבל נשבר בטיסה למטה והלב שלי קרס למכנסיים. שם התמלאתי אימה ועונג, ורק אז הכעס הצליח התפרק", הוא פולט נשימה, "אבל כשאימא שלך הניחה לי יד על הכתף, הייתי נרגע כמו כלב מאולף".

"שנים שילמנו את החובות. לאט-לאט למדנו להכניס דברים לטבלאות, תלינו רשימות על קיר חדר האוכל, דיברנו על תקציבים. המדורות הלכו והתמעטו, נולדתם אתם, אנשים כבר לא רקדו ערומים והנשים עם השיער הזורח חזרו לארצות הקור שלהם. לי לא היה אכפת, סיימתי להתאבל על החלום לפי כל השלבים, היה לי אתכם ושמחתי בכם. הספיקו לי מדורות השחר שלי, וקירות הבית שאני ואימא שלך צבענו בתכלת. חלמתי שתישארו, אבל אח שלך עזב מזמן, את הלכת לירושלים שלך, אימא הלכה לאלוהים שלה, ואני עדיין פה תחת השמיים האלה יום ועוד יום".

הוא מניח ידיים על ברכיו, מעגל אותם בליטוף, "התעייפתי, מתוקה, נמשיך מחר".

***

בדירה שמעל השוק הקול שלו בוקע מתוך המכשיר הקטן; הסיפורים מטיילים מעליה. היא פורסת את הקנבס הגדול על הרצפה, תולעים כחולות-לבנות מתפתלות משפורפרות הצבע. היא מורחת שמים מאופק לאופק במברשת עבה. כתמים סגולים-כחולים הופכים להרים הגבוהים, הקצוות שלהם דוקרים את התכלת. קווים קטנים במברשת דקיקה, והנה היא ילדה, רכובה על הכתפיים שלו, ידה של אמה מלטפת את כף הרגל היחפה שלה. אבא ואימא שלה מדברים, היא לא שומעת כלום, הרוח נושבת בשבילים שבין השערות שלה. תחינות הסוחרים בשוק הנסגר חודרות אל החדר, הערב מתאסף.

היא צובעת עוד ועוד, שכבות מונחות אחת על השנייה, ניגוב צבע לבן הופך אור שמש על שיער חום ודקירה שחורה על התכלת, עוף דואה. משב קר מהחלון מרעיד אותה והיא נשכבת על הבד הצבוע, מעורסלת בדיבורים שלהם. הידיים שלה רוצות לבכות. "שנתיים הלכתי פה צרוב ומתקלף וצוחק כמו משוגע", המילים שלו נעות ברוח הדקה, מתקרבות אליה, "באדמה הריקה הזאת".

החדר מחשיך בירושלים, אבל היא בשקיפות המדבר אחרי הגשם, גבוהה מעל עצי שיטה שהרוח פיסלה. שיחים בשרניים מונחים על האדמה כמו קיפודים. הגוף שלה חסר משקל כאילו נחלם. טיפות נקוות אל האוזן שלה, יוצרות בריכות מלוחות. הצבע הקר נקרש על עורה הלוהט.

עין המכשיר דולקת, "רק שיהיה בן אדם אחד שיאהב לו את הנשמה… כמו שאני אהבתי את אימא שלך", אבא שלה ממשיך. הם צועדים עוד, שלושתם, וההרים לא מתקרבים. הטיפות נוזלות מבריכת האוזן, מגיעות אל העורף ונספגות בבד הצבוע.

בחוץ ארגזים מונחים אחד על השני, "אנחנו כלום ושום דבר… כלום ושום דבר". תריסים כבדים נגללים ברעש מטה.

פס האור שוקע מתחת להרי ירושלים.

הגוף שלה כבד, "את הלכת לירושלים שלך…"  הנשימות שלה מעמיקות, הסוחרים הלכו הביתה, "ואימא הלכה לאלוהים שלה…"

רעש סמיך לבן בוקע מהמכשיר. השמים כהים, כהים. בקרב על היום, הלילה ניצח.

אדיר היה ממש עצוב בזמן האחרון. אתמול הוא חזר הביתה והסתכל מסביב וכיבה את האור וסגר את התריסים והתחיל לבכות. וזה ממש מוזר. קודם כל, כי בדרך כלל כשאדיר סוגר את התריסים זה כדי לאונן, ואני כבר ניסיתי לשמוע כמה שפחות את הקולות שיצאו מהמחשב, אפילו שהיה שקט הרבה זמן.

וגם כי אדיר אף פעם לא בוכה. לפחות לא מסוף החורף, כשסוף סוף הצלחתי לראות מאז שהוא הפסיק לתלות עלי את הסוודר האדום המעצבן הזה שתמיד הרגיש לי יותר כבד מהפעם הקודמת. ותמיד היה מסריח. בטח לאדיר אין חוש ריח כי את התחתונים והגרביים שלו הוא תמיד מכניס מיד לכביסה, אבל את המגבת, שהיא הרבה יותר מסריחה מגרביים שנלבשו חצי יום, הוא ממשיך לתלות על הוו הקטן כבר כמעט חצי שנה. וזה הדבר הראשון שהוא שם על עצמו אחרי המקלחת, כשהוא אמור להיות נקי!

בכל מקרה, הרבה דברים אני לא מבין אצל אדיר, אבל אתמול הוא בכה. ממש בכה, עם דמעות שהרטיבו את כל הכרית, ועם קולות עבים כאלה שמדי פעם, כשהוא נחנק, עלו לטון כל כך גבוה שלא האמנתי שאדיר מסוגל להגיע אליו.

אני חושב שזה בגלל ספיר. ספיר היא קצת יפה מדי וקצת שחומה מדי ויש לה קול נעים מדי, והיא חכמה מדי ורגישה מדי. ככה אדיר אמר לה לילה אחד, מזמן.

אני לא יודע מה זה אומר, אבל אדיר מתנהג ממש שונה כשספיר נמצאת. פתאום הוא נחמד ומתעניין ושואל המון פעמים אם הכול בסדר ואם היא צריכה משהו ואם קר לה או חם לה ואם היא רעבה. וספיר תמיד עונה כן על כל שאלה שלו, והוא מביא לה סוודר ומספר שהוא כבר הכין אוכל, ואת ההמשך של הדיבורים אני לא שומע כי הם יוצאים לחצר ולא שומעים כלום מהחדר.

אני חושב שלבכות זה משהו שאסור לאדיר לעשות, כי ספיר היתה בוכה הרבה פעמים. פעם אחת כשאדיר הביא לה שוקולד עם פתק קטן, ופעם אחת כשאדיר שכח את היום הולדת שלה, ופעם אחת היא הושיבה אותו על המיטה ובכתה ולא אמרה כלום, ואדיר חיבק אותה והסתכל לכיוון השני ועשה פרצוף כואב – נראה לי שלא היה לו נוח – וליטף אותה בצוואר בלי הפסקה ואמר כל הזמן, "די, הכול בסדר".

אז נראה לי שהם בוכים או כשהם ממש שמחים או כשהם ממש עצובים. אולי בעצם מותר לאדיר לבכות ופשוט אדיר אף פעם לא ממש שמח. או ממש עצוב.

ועכשיו כנראה אדיר ממש עצוב כי הוא היה קצת עצוב כל הלילות האחרונים, אז הוא בטוח לא ממש שמח.

אחר כך שמעתי את הסגירה של הדלת של הבית ואת הצעדים של ספיר חוצים את הסלון. אדיר קפץ מהמיטה אל המראה ומרח את הדמעות על הלחיים שלו, וכשהיא דפקה בדלת של החדר אדיר פתח לה והתיישב על המיטה ושתק קצת וקילל אותה קצת והם דיברו קצת ושכבו, ואדיר שוב היה מאושר.

אני לא כל כך מבין את אדיר.

מאת: חנה קוצר-ספיר

ענת ז"ל שלנו מונצחת בכמה מפעלי הנצחה ייחודיים , ערכיים ומתמשכים . הם חיים כפי שענת חייה בנפשנו ותודעתנו המלאה.

אחד ממפעלי ההנצחה הראשונים לזכרה הוא " גינת ענת " במרכז תכלית לקידום נוער קשה יום. ענת התנדבה במרכז זה , ובכל מי שנגעה וטפלה האירה להם ובהם אור מרפא ונתנה מתבונת נשמתה המיוחדת.

עמירה ואני בקרנו בגינה בשבוע שעבר ולא האמנו למראה עיננו , המקום עבר התחדשות מלאה בעבודת כפיים של צעירים ערכיים  יוצאי צבא וקשורים למקום כך או אחרת. ניצלו מוצרים ורכיבים תוך שמירה על איכות הסביבה ופתחו את הגינה לרחוב השדרות.

כך היתה ענת פתוחה ומיטיבה עם כולם.

המרכז נקי ומסודר , שוקק חיים של הצעירים , לומדים מתקדמים, מבשלים ומתענגים על התבשילים וריח האוכל החם והביתי ממלא את המרכז.

לראשונה בחיי ראיתי שתי נערות ישובות על 2 נדנדות ואלו , הנדנדות מהוות קיר הפרדה , במקום מבנה קיר חוסם. הברקה עיצובית כפי שענת הבריקה במחשבתה ובפעילתה.

הנצחתה של ענת חיה, מלבלבת ומעניקה את האדוות המיוחדות של חיוכה.

כל כך מתגעגעת אלייך ענת